חדלות פירעון (פשיטת רגל): 5 מסלולים וספי החוב 2026

בישראל כבר לא פותחים תיק ״פשיטת רגל״. ההליך הזה בוטל ב-15 בספטמבר 2019, כשחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע״ח-2018 נכנס לתוקף והחליף את פקודת פשיטת הרגל. ובכל זאת רוב האנשים עדיין מחפשים את המונח הישן, ורוב בעלי העסקים עדיין חושבים במונחים שלו: אדם שנשבר, נכסים שנלקחים, סוף הדרך. ההליך שבא במקומו בנוי הפוך בדיוק. הוא מתחיל בעצירה של הגבייה ומסתיים, כשהתנאים מתקיימים, בתוכנית תשלומים קצובה ובמחיקת היתרה. מי שלא מכיר את המנגנון בדרך כלל מגלה אותו רק אחרי שחלף הזמן שבו אפשר היה לבחור בו מרצון.

מאת אופק לוגסי, מייסד קבוצת הורייזן

למה ״פשיטת רגל״ אינה עוד ההליך בישראל, ומה החליף אותה

עד ספטמבר 2019 התנהלו בישראל שני עולמות נפרדים לגמרי. יחידים טופלו לפי פקודת פשיטת הרגל, וחברות טופלו לפי פרק הפירוק בפקודת החברות. חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי איחד את שניהם למסגרת אחת, החליף את השם, והחליף גם את המטרה. פקודת פשיטת הרגל התמקדה בחלוקת מה שנשאר בין הנושים. החוק החדש הציב מטרה נוספת וקודמת לה: להחזיר את החייב לפעילות כלכלית.

ההבדל אינו סמנטי. הוא משנה את מה שקורה בפועל. בהליך של היום נקבעת מראש תקופת תשלומים קצובה, ובסופה ניתן הפטר שמוחק את היתרה. אין מצב שבו חוב רודף אדם ללא סוף רק מפני שלא הצליח לפרוע אותו במלואו. מנגד, גם ההגנות של הנושים חודדו, והחוק הוסיף כלים לתקיפת מי שניצל את ההליך לרעה או פעל בחוסר תום לב לפני שנכנס אליו.

בפרקטיקה שני המונחים חיים זה לצד זה. באתרים ממשלתיים, בטפסים ובשיח היומיומי עדיין תמצאו את הצירוף ״פשיטת רגל״ בסוגריים ליד ״חדלות פירעון״, כי כך אנשים מחפשים. מבחינה משפטית ההליך אחד, שמו חדלות פירעון ושיקום כלכלי, והוא זה שמנוהל מול הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי במשרד המשפטים.

מה נחשב חדלות פירעון בעיני החוק, ולא בעיני התחושה

הרבה בעלי עסקים חושבים שהם ״בחדלות פירעון״ כשקשה להם בתזרים. החוק מגדיר את זה אחרת ובחדות. סעיף 2 לחוק קובע שחדלות פירעון היא מצב כלכלי שבו חייב אינו יכול לשלם את חובותיו במועדם, או שהתחייבויותיו עולות על שווי נכסיו. שני מבחנים, לא אחד: מבחן תזרימי ומבחן מאזני. אפשר להיות חדל פירעון גם כשיש נכסים על הנייר, אם אי אפשר לממש אותם בזמן כדי לשלם. ואפשר להיות חדל פירעון גם כשמשלמים בזמן, אם ההתחייבויות כבר עברו את שווי הנכסים.

ההבחנה הזו חשובה מאוד לעסק, כי היא מגדירה מתי מתחילות חובות משפטיות של נושאי משרה. עסק שנמצא בלחץ תזרימי זמני אינו חדל פירעון. עסק שההתחייבויות שלו כבר עלו על שווי הנכסים והוא ממשיך לצבור אשראי ספקים כרגיל, נמצא בשטח שהחוק מתייחס אליו במפורש. זו הנקודה שבה כדאי לעצור ולעשות חשבון אמיתי, ולא להסתמך על תחושה. אם אתם באזור הזה, הבדיקה הראשונה היא לא משפטית אלא מספרית, ואחת הסיבות הנפוצות להיקלע אליו היא לולאת הלוואות שמכסות הלוואות קודמות במקום לטפל במקור הבעיה.

טבלת המסלולים: איזה הליך שייך למי

זו הטבלה שכדאי להחזיק לפני כל שיחה בנושא. היא לא מחליפה בדיקה פרטנית, אבל היא עונה על השאלה הראשונה שכולם שואלים: לאן בכלל פונים.

שימו לב לשורה האחרונה, כי היא זו שמפילה בעלי עסקים. פירוק חברה מסיים את החברה, אבל הוא לא נוגע בערבויות האישיות שנחתמו על ההלוואות ועל אשראי הספקים. מי שערב אישית ממשיך לחוב את הסכום גם אחרי שהחברה נמחקה מרשם החברות. זו בדיוק הנקודה שבה בעל חברה מגלה שהוא צריך בעצמו את המסלול של יחיד.

ספי החוב: המספר שקובע לאיזו דלת פונים

החוק נוקב בשני סכומי סף. ליחיד, סעיף 104 קובע סף של 150,000 ש״ח. לתאגיד, הסף לבקשה שמגיש התאגיד עצמו עומד על 25,000 ש״ח. שני הסכומים צמודים למדד ומתעדכנים מדי שנה, ולכן המספר שמופיע בספר החוקים אינו המספר שתפגשו בטופס. נכון לשנת 2026, הסף ליחיד עומד על כ-176,900 ש״ח לפי עדכון הסכומים שמפרסם אגף הממונה, והסף התאגידי על כ-29,500 ש״ח. לפני הגשה בדקו את הסכום המעודכן באתר הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי, כי טעות של אלף שקלים משנה את הערכאה.

יש גם רצפה במסלול ההוצאה לפועל. יחיד יכול להגיש בקשה לרשם ההוצאה לפועל כשסך חובותיו עולה על סכום מינימלי, שגם הוא צמוד מדד ועומד ב-2026 על כ-58,800 ש״ח, ואינו עולה על הסף העליון.

כאן נמצאת אחת הטעויות הנפוצות ביותר בתוכן שמסתובב על הנושא, והיא עולה כסף לאנשים אמיתיים: הרצפה אינה חומה אטומה. סעיף 187(ב) לחוק מסמיך במפורש את רשם ההוצאה לפועל לתת צו לפתיחת הליכים גם ליחיד שסך חובותיו אינו עולה על הרצפה, ובלבד שמצא כי יש טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, ובכלל זה כשמתנהלים נגדו הליכים לפי פקודת המסים (גבייה). יש גם דלת שנייה: הודעה שמגיש חייב לרשם ההוצאה לפועל על כך שאין ביכולתו לשלם את החוב הפסוק נחשבת בעצמה, לפי החוק, כבקשה לצו לפתיחת הליכים, ועליה הרצפה אינה חלה. כלומר מתחת לרצפה הדלת צרה יותר ודורשת נימוק, אבל היא קיימת. מי שנמצא עם חוב של כ-50 אלף ש״ח ואמרו לו ש״אין לו מסלול״ קיבל מידע שגוי.

נושה יכול גם הוא להגיש בקשה נגד חייב, יחיד או תאגיד. סעיף 10 לחוק קובע חזקות שמאפשרות לנושה להוכיח חדלות פירעון בלי לפרוץ את הדלת של הספרים, למשל אי עמידה בדרישת תשלום. אם אתם בצד של הנושה ולא בצד של החייב, כדאי להכיר את מסלולי הגבייה המשפטית שקודמים לשלב הזה, כי הגשת בקשה לחדלות פירעון היא כלי אחרון ולא צעד ראשון. השלב שבא לפניה הוא כמעט תמיד תיק הוצאה לפועל, ושם כדאי להכיר את לוח הזמנים המלא של ההליך ומה מוגן מעיקול לפי חוק.

חברה בע״מ מול עוסק מורשה: ההבחנה שהכי מפספסים

זו ההבחנה שיש לה השלכה ישירה על מבנה העסק, ורוב בעלי העסקים מגלים אותה מאוחר מדי. חברה בע״מ היא אישיות משפטית נפרדת. החוב שלה הוא חוב שלה, לא של בעל המניות. עוסק מורשה ועוסק פטור אינם אישיות נפרדת. אין הפרדה בין ״חוב העסק״ ל״חוב שלי״, כי מבחינת החוק זה אותו אדם. ספק שלא קיבל תשלום, בנק שלא קיבל החזר ורשות המסים שלא קיבלה דיווח, כולם רודפים אחרי אותו תעודת זהות.

המשמעות המעשית פשוטה. עוסק מורשה שהעסק שלו קרס נכנס למסלול היחיד, על כל ההגבלות והתשלום החודשי, ועם החוב העסקי והחוב הפרטי מאוחדים לתיק אחד. בעל חברה בע״מ שהעסק שלו קרס נמצא לכאורה מחוץ לתמונה, והחברה נכנסת למסלול התאגידי. לכאורה, כי בפועל מסך ההתאגדות נקרע בשלושה מקומות קבועים.

הראשון והנפוץ ביותר הוא ערבות אישית. בנקים, חברות מימון חוץ בנקאיות, משכירים וספקים גדולים כמעט תמיד דורשים חתימה אישית של הבעלים, ואז אין שום משמעות לכך שהעסק מאוגד כחברה. שווה להבין לעומק מה בדיוק אתם חותמים כשאתם חותמים ערבות אישית לפני ההלוואה הבאה, ולא אחריה. השני הוא הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ״ט-1999, שמאפשרת לבית המשפט לייחס חוב של חברה לבעל מניות כשהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה. זו עילה חריגה, אבל היא קיימת. השלישי הוא חובות מס, ואליו נגיע בהמשך.

צו לפתיחת הליכים: מה הוא עוצר ומה הוא לוקח בתמורה

צו לפתיחת הליכים הוא נקודת האפס של ההליך. מרגע נתינתו מתרחשים כמה דברים בבת אחת. הליכי הגבייה נגד החייב מעוכבים, תיקי ההוצאה לפועל נעצרים, עיקולים מוקפאים והנושים אינם רשאים להמשיך לפעול באופן עצמאי. במקום עשרה נושים שכל אחד פועל לחוד, נוצר הליך אחד מרוכז. במקביל מתמנה נאמן, נקבע תשלום חודשי לפי יכולת ההשתכרות, ונקבעים דמי מחיה לחייב ולמשפחתו.

נקודה שרבים מפספסים: החוב מתגבש למועד הצו. תביעות החוב מוגשות לפי היתרה באותו יום, ולא לפי יתרה שממשיכה לתפוח בריבית פיגורים ובאגרות. עבור מי שנמצא שנים בהוצאה לפועל, זו לעיתים ההשלכה הכלכלית המשמעותית ביותר של הצו, יותר מההפטר עצמו.

בתמורה, הצו לוקח. במהלך התקופה שבין הצו לבין הצו לשיקום הכלכלי מוטלות על היחיד הגבלות משמעותיות: הוא מסווג כלקוח מוגבל מיוחד, אינו רשאי לעשות שימוש בכרטיסי אשראי ובשיקים, ומוטל עליו עיכוב יציאה מהארץ. הגבלה נוספת שמרתיעה בעלי עסקים היא ההגבלה מהקמת תאגיד חדש או מהשתתפות בהקמתו, ודווקא אותה כדאי לקרוא במדויק: לפי סעיף 142(5) היא חלה רק אם מצא הנאמן שבנסיבות העניין יש חשש שההקמה תפגע בנושים או בצד שלישי. היא אינה אוטומטית. יתרה מזו, הממונה רשאי להסיר הגבלות מהרשימה הזו או לקבוע שיחולו באופן חלקי, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין. הוא נדרש להגיש דיווח שוטף על הכנסות והוצאות ולעמוד בתשלום החודשי. זו לא רשת ביטחון נוחה, זה הליך תובעני שנמשך שנים, ומי שמציג אותו כפתרון קל פשוט לא היה בתוכו.

תקופת הבדיקה: מה הנאמן בודק ותוך כמה זמן

אחרי הצו מתחילה תקופת הבדיקה. הנאמן אינו פקיד שמאשר טפסים. תפקידו לבדוק את מצבו הכלכלי של החייב, לאתר נכסים והכנסות, לברר את הנסיבות שהובילו לחדלות הפירעון, לבחון את רמת שיתוף הפעולה ואת העמידה בתשלומים, ולזהות פעולות בעייתיות שנעשו לפני ההליך. העברת נכס לבן משפחה שנה לפני הבקשה, העדפת נושה מסוים על פני אחרים, או משיכות בעלים בתקופה שבה החברה כבר לא יכלה לשלם, כל אלה נבדקים ויכולים להיבדק אחורה.

לוח הזמנים קבוע בחוק, אבל הוא לא נעול, ושתי נקודות בו מצוטטות לרוב לא נכון. סעיף 153 קובע שדוח ממצאי הבדיקה מוגש לא יאוחר מתום תשעה חודשים ממועד מינוי הנאמן, ולא ממועד מתן הצו לפתיחת ההליכים. בפועל שני המועדים סמוכים, אבל העוגן שנספר הוא המינוי. בנוסף, הממונה רשאי לדחות את מועד ההגשה אם מצא שיש הצדקה לכך עקב מורכבות הבדיקה או בשל אי שיתוף פעולה מצד החייב. בדוח הזה הנאמן מציג את התמונה העובדתית וממליץ על המשך הדרך, כולל התייחסות לתום ליבו של החייב. הדוח הוא הבסיס לצו שיינתן בהמשך, ולכן זו התקופה שבה שיתוף פעולה מלא ותיעוד מסודר משנים תוצאה. חייב שמגיע עם ספרים מסודרים ותשובות מגובות במסמכים עובר תקופה אחרת לגמרי מחייב שמגיע עם קלסר חסר.

צו לשיקום כלכלי והפטר: איך ההליך נסגר

בתום הבדיקה מגבש הממונה תוכנית לשיקום כלכלי ומעביר אותה לאישור בית המשפט. הצו לשיקום כלכלי הוא למעשה תוכנית פירעון: כמה משלמים, לכמה זמן, ובאילו תנאים. תקופת התשלומים הקבועה בחוק היא שלוש שנים, והיא נספרת ממועד מתן הצו לשיקום הכלכלי, לא ממועד פתיחת ההליך. בנסיבות מסוימות בית המשפט יכול לקבוע תקופה אחרת, ובמקרים חריגים לתת הפטר מוקדם יותר.

בסוף התקופה, אם החייב עמד בתנאי הצו, ניתן הפטר. ההפטר מוחק את יתרת החובות שנכללו בהליך ומסיים את ההגבלות. זה הרגע שבו אדם חוזר לשוק: יכול לפתוח חשבון, לקבל אשראי, להקים עסק. חשוב להבין שההפטר אינו מנקה את העבר לחלוטין. ההליך מתועד, והוא ישפיע על נגישות לאשראי ועל תנאיו בשנים שאחריו. מי שמתכנן להתחיל מחדש כדאי שיבנה מראש מסלול לשיקום פרופיל האשראי שלו במקום להניח שההפטר עושה את העבודה.

מה קורה לנכסים ולדירת המגורים

הכלל הבסיסי הוא שנכסי החייב משמשים לפירעון החובות. הנאמן מאתר, תופס ומממש נכסים, והתמורה מחולקת לנושים לפי סדר הנשייה שקבוע בחוק. יש נכסים מוגנים, למשל חפצים אישיים וכלים הדרושים לפרנסה, אבל ההגנה מצומצמת ואינה כוללת רכב או חסכונות.

דירת המגורים היא השאלה שמטרידה הכי הרבה אנשים, והתשובה מפוכחת: אין חסינות. דירת המגורים ניתנת למימוש במסגרת ההליך. מה שהחוק כן מבטיח הוא סידור חלוף. אם בית המשפט מורה על מימוש הדירה, הנאמן חייב להעמיד לחייב ולבני משפחתו מגורים סבירים באזור מגוריהם או סידור חלוף לתקופה שנקבעת. כשמדובר במימוש משכנתה או משכון, וכשפורש בשטר המשכנתה או בהסכם המשכון שהסידור החלוף יינתן לפי המסלול המצומצם והוסברה לחייב משמעות הדבר, ההגנה מצטמצמת: שווי הסידור החלוף נקבע לפי שכירות באזור המגורים לתקופה שלא תעלה על 18 חודשים. גם כאן חשוב לא להפוך את המספר לתקרה מוחלטת, כי אותו סעיף עצמו מסמיך את רשם ההוצאה לפועל להעמיד סידור חלוף לתקופה ארוכה יותר אם סבר שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. במילים אחרות, מי שנטל משכנתה על דירת המגורים ויתר בפועל על חלק מההגנה עליה, אבל לא על כולה ולא בהכרח באופן סופי.

מה לא נמחק לעולם, גם אחרי הפטר

סעיף 175 לחוק מגדיר חובות שצו ההפטר אינו חל עליהם. כאן חשוב לדייק, כי זו נקודה שמצוטטת ברשת בגרסה שגויה: סעיף 175(א) מונה שלושה סוגים בלבד, לא ארבעה.

1. תשלום עונשי. קנס, עיצום כספי וכל תשלום שהוטל על החייב בידי רשות שיפוטית או מינהלית בשל הפרת חיקוק. קנס תנועה, עיצום של רשות מוסמכת או קנס פלילי אינם נמחקים.
2. חוב שנוצר בדרך מרמה או הנובע מעבירת גניבה, מעבירת מין או מאלימות חמורה כהגדרתה בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס״א-2001.
3. חוב מזונות שהחבות בו היא לפי פסק דין. זו הגנה על הצד השני של המשוואה, ולא על החייב.

שיקול הדעת שבסעיף 175(ב) צר בהרבה ממה שנהוג להציג, וכדאי לדעת את זה לפני שנכנסים להליך בציפייה שגויה. בית המשפט רשאי, בנסיבות חריגות ובתנאים שיקבע, להחיל את ההפטר על שניים מהפריטים בלבד: ריבית, קנס או תשלום אחר שנוספו בשל אי תשלום במועד של תשלום עונשי, וחוב מזונות שנקבע בפסק דין. הוא אינו חל על קרן התשלום העונשי עצמו, ואינו חל כלל על חוב שנוצר בדרך מרמה או שנובע מעבירת גניבה, מין או אלימות חמורה. מי שנכנס להליך בהנחה שבית המשפט עשוי למחוק לו חוב מרמה ״בנסיבות חריגות״ פועל מול נוסח שאינו קיים.

פיצויים לנפגע עבירה לפי סעיף 77 לחוק העונשין יושבים במקום אחר לגמרי במפה, והם מוצגים לרוב הפוך. הם אינם ברשימת סעיף 175(א), ולכן ברירת המחדל היא שההפטר כן חל עליהם. סעיף 175(ג) מסמיך את בית המשפט להורות שההפטר לא יחול עליהם, אם מצא שהדבר מוצדק נוכח מהות העבירה, חומרתה או נסיבותיה. זו החרגה שדורשת החלטה שיפוטית פוזיטיבית בתיק הספציפי, ולא כלל אוטומטי. שימו לב גם שאלה פיצויים לנפגע העבירה ולא ״פיצויים עונשיים״, שהוא מונח אחר.

נקודת המוצא, אם כן, ברורה: חוב שנוצר מהתנהלות פסולה לא נמחק בהליך שנועד לשקם התנהלות כלכלית, וההנחה שבית המשפט ימחק אותו בכל זאת אינה מעוגנת בנוסח החוק.

הצד העסקי: שיקום כלכלי או פירוק לחברה

כשמדובר בתאגיד, השאלה המרכזית אינה כמה החוב אלא האם יש כאן עסק חי ששווה יותר כשהוא ממשיך לפעול. בקשה לצו לפתיחת הליכים מוגשת לבית המשפט המחוזי, ובה אפשר לבקש הפעלה לשם שיקום כלכלי. נושה שמגיש בקשה רשאי לציין את העדפתו לפירוק או לשיקום ולצרף הצעה משלו. בית המשפט מכריע לפי התועלת לנושים ולפי סיכויי השיקום.

בשיקום כלכלי החברה ממשיכה לפעול תחת נאמן, ובדרך כלל נבנית תוכנית שכוללת תספורת חוב, הזרמת הון או מכירת הפעילות כעסק חי. בפירוק, הנכסים ממומשים, החוב מחולק לפי סדר הנשייה והחברה מתחסלת. יתרת החוב שלא נפרעה פשוט נעלמת יחד עם התאגיד, ואין כאן ״הפטר״ במובן שיש ליחיד, כי אין ישות שממשיכה להתקיים.

הנתונים מראים שהתמונה התאגידית והתמונה האישית זזות בכיוונים שונים. לפי דוח הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי לשנת 2025, הוגשו 22,706 בקשות בהליכי יחידים לעומת 20,309 בשנת 2024, בעוד שמספר בקשות חדלות הפירעון של תאגידים ירד ל-1,058 לעומת 1,632 בשנה שקדמה. מספר תיקי התאגידים הפעילים ירד ל-7,854 לעומת 9,825, ומספר הליכי היחידים הפעילים עמד על 56,878. במילים פשוטות: פחות חברות נכנסות להליך, יותר אנשים פרטיים. חלק מהפער מוסבר בדיוק במה שתואר למעלה, כשעסק קטן קורס, החוב לרוב אינו נעצר בחברה.

הסעיף שמשנה את התמריץ של הדירקטור

אם יש סעיף אחד שכל בעל חברה צריך להכיר, זה סעיף 288 לחוק. הוא קובע חובה על דירקטור ועל מנהל כללי שידעו, או שהיה עליהם לדעת, שהתאגיד נמצא בחדלות פירעון, לנקוט אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון. מי שלא עשה זאת, בית המשפט רשאי להטיל עליו אחריות אישית כלפי התאגיד לנזק שנגרם לנושים בשל כך.

שימו לב לניסוח המדויק, כי הוא ממותן משנדמה. האחריות אינה על כלל חובות החברה, אלא רק על הנזק שנגרם בשל אי נקיטת האמצעים הסבירים. כלומר, על הפער שנוצר מהרגע שבו היה צריך לעצור ועד הרגע שבו נעצרו בפועל. החוק גם קובע חזקה שנושא משרה נקט אמצעים סבירים אם פעל להערכת מצבו הכלכלי של התאגיד ובנוסף פנה לקבלת סיוע ממומחים לשיקום תאגידים או ניהל משא ומתן עם הנושים להסדר חוב.

זה שינוי תמריץ אמיתי. עד 2019, בעל חברה במצוקה שנמנע מלהתמודד רק דחה כאב. מאז, ההימנעות עצמה נושאת מחיר אישי, ופנייה מוקדמת לליווי מקצועי היא גם צעד עסקי וגם הגנה משפטית מוכרת. עסק שמזהה מוקדם שהוא נכנס לאזור הזה עדיין נמצא לרוב בטווח שבו אפשר להסדיר את מבנה המימון לפני שהוא הופך לחדלות פירעון, וזה חלון זמן שנסגר מהר.

חובות מס: איפה מסך ההתאגדות לא עוזר

זו הנקודה השלישית שבה הבע״מ לא מגן, והיא מפתיעה בעלי חברות שוב ושוב. חוק מס ערך מוסף, תשל״ו-1975, מחזיק שני מנגנונים נפרדים לגמרי, ורוב מי שמצטט אותם ברשת מאחד אותם בטעות לסעיף אחד. ההבדל ביניהם הוא ההבדל בין חזקה שאפשר לסתור לבין חיוב שדורש הליך שלם.

סעיף 106, שכותרתו ״גביית חוב מצד שלישי״, עוסק בהעברת נכסים ולא בתפקיד בחברה. הוא מאפשר לגבות חוב מס סופי ממי שקיבל את נכסי החייב בלא תמורה, או בתמורה חלקית כשמדובר במי שיש לו עם החייב יחסים מיוחדים, ובלבד שלא נותרו לחייב אמצעים בישראל לסילוק החוב. סעיף 106(ב2) מוסיף את המצב הרלוונטי ביותר לבעל עסק: חברה שהתפרקה או שהפסיקה את פעילותה בלי לשלם את החוב, ואז רואים את נכסיה כאילו הועברו לבעלי השליטה בה בלא תמורה וניתן לגבות מהם, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של המנהל. שימו לב לשתי המילים האחרונות: זו חזקה הניתנת לסתירה, לא גזירה אוטומטית. סעיף 106(ג) גם מגביל את הגבייה לשווי הנכסים או הפעילות שהתקבלו בפועל, ולא לגובה החוב.

סעיף 106ב הוא מסלול אחר וצר בהרבה. הוא נכנס לתמונה רק אחרי שהחברה עשתה מעשה מהמעשים המנויים בסעיף 117 לחוק, הוצאה לה בשל כך שומה, קביעת מס או דרישה לשלם כפל מס, והערעור עליה נדחה בבית המשפט המחוזי. רק בשלב הזה רשאי המנהל לקבוע ש״בעל תפקיד״, שהוא מי שהיה מנהל פעיל, שותף או בעל שליטה, חייב גם הוא בתשלום, ולגבי חלק מהמעשים לא יחויב בעל תפקיד אלא אם הורשע בפסק דין חלוט. גם אז עומדת לו הגנה מפורשת אם יוכיח שנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את המעשה.

המסקנה המעשית זהה בשני המסלולים, וזו זו שחשובה לבעל העסק: חוב מע״מ או חוב ניכויים של חברה שהפסיקה לפעול אינו נעלם עם החברה, ופקודת מס הכנסה מחזיקה מנגנון מקביל משלה בסעיף 119א. אבל מי שמתייחס לשני הסעיפים כאל אותו דבר מעריך את החשיפה שלו לא נכון, לשני הכיוונים.

לכן, כשעסק נכנס למצוקה, סדר העדיפויות בין הנושים אינו שווה. יש חובות שנשארים איתך גם אחרי שהחברה נסגרה, ויש חובות שנעצרים בחברה. מי שמשלם קודם לספק שלוחץ חזק ודוחה את המע״מ עושה בדיוק את הבחירה ההפוכה מהנכונה עבורו אישית. זו החלטה שצריך לקבל עם מספרים מולך, לא בלחץ טלפוני, ובדיוק כאן עבודת הנדסת רווח מסודרת מייצרת את התמונה שמאפשרת להחליט.

כמה זה עולה

העלות מתחלקת לשלושה רכיבים. הראשון הוא אגרה. אגרת בקשת יחיד לצו לפתיחת הליכים עומדת על 900 ש״ח נכון לשנת 2026, ומי שעומד בתנאי הזכאות של הלשכה לסיוע משפטי במשרד המשפטים פטור מתשלומה בשלב הגשת הבקשה. בהליכי תאגיד באים בחשבון אגרות בית משפט לפי תקנות האגרות, והן גבוהות מהותית.

הרכיב השני הוא הייצוג המשפטי. עלות שכר טרחה משתנה מאוד לפי מורכבות התיק, מספר הנושים והאם יש נכסים למימוש, ולכן אין מספר אחד שנכון לכולם. מי שעומד בתנאי הזכאות הכלכליים יכול לקבל ייצוג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי בלי עלות, וזו נקודה שהרבה אנשים לא מודעים לה.

לפני שמגיעים לשלושת הרכיבים האלה כדאי לומר את הדבר שחוסך את כולם: רוב העסקים שמגיעים לכאן עברו קודם דרך שנה שבה המספרים כבר סימנו את הכיוון. עשרת סימני האזהרה המדידים לחדלות פירעון, עם קו אדום מספרי לכל אחד, הם הכלי שמאפשר לזהות את זה בזמן שעוד אפשר לפעול בלי הליך משפטי.

הרכיב השלישי, והגדול ביותר, הוא התשלום החודשי לאורך ההליך. הוא נקבע לפי יכולת ההשתכרות של החייב ולא לפי גובה החוב, והוא ממשיך לאורך תקופת הבדיקה ותקופת התשלומים. שלוש שנות תשלומים בסכום צנוע יחסית מצטברות לסכום שאינו זניח, ולכן ההשוואה הנכונה אינה בין ״הליך״ ל״כלום״, אלא בין עלות ההליך לבין עלות המצב הקיים. כאן שווה לעגן את המספר: מי שנמצא שנים בהוצאה לפועל משלם ריבית פיגורים, אגרות ושכר טרחת גבייה על יתרה שממשיכה לגדול. הצו מקפיא בדיוק את הדינמיקה הזו, וזה לרוב ההפרש הגדול בחישוב.

לוח זמנים ריאלי: מהבקשה ועד ההפטר

כדי לתכנן קדימה, זה סדר הגודל שכדאי להחזיק בראש. הוא משתנה בין תיקים, אבל המבנה קבוע:

1. הכנת הבקשה. איסוף דוחות, פירוט נושים, תצהיר ודוח כלכלי. בעסק פעיל זה השלב שדורש הכי הרבה עבודה, ואיכותו משפיעה על כל ההמשך.
2. הגשה ובחינה. הבקשה מוגשת לממונה או לרשם ההוצאה לפועל לפי הסף, ונבחנת לפני מתן הצו.
3. צו לפתיחת הליכים. נקודת האפס: עיכוב הליכים, מינוי נאמן, קביעת תשלום חודשי והטלת ההגבלות.
4. תקופת בדיקה. עד תשעה חודשים ממועד מינוי הנאמן, וניתנת לדחייה בידי הממונה, ובסופה מוגש דוח ממצאי הבדיקה.
5. צו לשיקום כלכלי. אישור תוכנית הפירעון בבית המשפט וקביעת התנאים.
6. תקופת תשלומים. שלוש שנים כברירת מחדל, נספרות ממועד הצו לשיקום כלכלי.
7. הפטר. מחיקת היתרה שנכללה בהליך וסיום ההגבלות.

מהגשה ועד הפטר מדובר בדרך כלל בטווח של ארבע עד חמש שנים. זה לא קיצור דרך, וזו בדיוק הסיבה שכדאי לבחון מוקדם את החלופות: הסדר חוב ישיר, מיחזור מבנה האשראי או מכירת נכס. אם עדיין יש לעסק תזרים, טיפול מסודר בגבייה ובחובות הלקוחות לעיתים משנה את התמונה יותר מכל הליך משפטי.

דוגמה מספרית: איך נראה ההליך על חוב של 310,000 ש״ח

המספרים הבאים הם המחשה לפי תפקיד ולא תיק אמיתי, אבל הם מריצים את כל המפה מקצה לקצה. בעל מוסך שהחזיק חברה בע״מ סוגר אותה אחרי שנתיים של ירידה בפעילות. מה שנשאר רשום עליו אישית: 185,000 ש״ח יתרת הלוואה בנקאית שעליה חתם ערבות אישית, 74,000 ש״ח חוב מע״מ וניכויים מתקופת הפעילות, 38,000 ש״ח לספק שהחתים אותו על ערבות אישית בכתב, ו-13,000 ש״ח קנסות ועיצומים. סך הכול 310,000 ש״ח.

לאיזו דלת הוא פונה. 310,000 ש״ח עולה על הסף המעודכן ל-2026, ולכן הבקשה מוגשת לממונה ולא לרשם ההוצאה לפועל, והדיון יתנהל בבית משפט השלום. האגרה 900 ש״ח, ואם הוא עומד בתנאי הזכאות של הלשכה לסיוע משפטי הוא פטור ממנה בשלב ההגשה.

מה נכנס להליך ומה ממתין בצד השני. 297,000 ש״ח מהחוב הם חובות רגילים שנכנסים להליך ועשויים להימחק בהפטר בתומו, כולל חוב המע״מ. 13,000 ש״ח הקנסות הם תשלום עונשי לפי סעיף 175(א)(1) ואינם ברי הפטר, כלומר הם ימתינו לו בסוף הדרך. זו נקודה שמשנה את ההחלטה מראש: מי שרוב חובו קנסות ומזונות עובר הליך של שנים ונשאר עם רוב החוב.

מה זה עולה בפועל. נניח שנקבע לו תשלום חודשי של 1,400 ש״ח לפי יכולת ההשתכרות ולא לפי גובה החוב. תקופת התשלומים היא שלוש שנים ממועד הצו לשיקום כלכלי, כלומר 36 תשלומים שמסתכמים ב-50,400 ש״ח. לפניהם משולם אותו תשלום חודשי כבר בתקופת הביניים, מהצו לפתיחת הליכים ועד הצו לשיקום הכלכלי, שנמשכת בדרך כלל בין שנה לשנתיים ומוסיפה 16,800 עד 33,600 ש״ח. סך המזומן לאורך ההליך: סדר גודל של 67,000 עד 84,000 ש״ח, ובסופו נמחקת יתרה של קרוב ל-230,000 ש״ח.

ההשוואה שקובעת. אותם 310,000 ש״ח בתיקי הוצאה לפועל ממשיכים לצבור ריבית פיגורים, הצמדה, אגרות ושכר טרחת גבייה, בזמן שהתשלום החודשי בפועל דומה מאוד. ההבדל אינו בתזרים החודשי אלא בשאלה אם היתרה יורדת או מטפסת. זה החישוב שמכריע את ההחלטה ברוב המקרים, והוא צריך להיעשות על נייר לפני שמחליטים, לא אחרי. מי שרוצה לראות את התמונה הזו במספרים משלו יכול להתחיל מלוח הזמנים של תיק הוצאה לפועל ומה מוגן מעיקול, שמראה בדיוק מה מתווסף ליתרה בכל שלב.

מתי זה לא רלוונטי לך

לא כל מצוקה תזרימית היא חדלות פירעון, וחשוב לומר את זה במפורש. ההליך פחות רלוונטי לכם אם סך החובות נמוך מהרצפה הקבועה בחוק, כי אז פתיחתו דורשת טעמים מיוחדים לשיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל, ובסדר גודל כזה הסדר ישיר מול הנושים לרוב מהיר וזול יותר. הוא אינו רלוונטי אם יש לכם נכס נזיל או נכס שניתן למימוש שמכסה את החוב, כי אז מדובר בבעיית מימוש ולא בחדלות פירעון, ומחיר ההליך גבוה בהרבה ממחיר המימוש.

הוא אינו רלוונטי אם רוב החוב מורכב מחובות שאינם ברי הפטר, למשל מזונות וקנסות, כי בסוף התהליך תישארו איתם ממילא. והוא אינו רלוונטי אם הבעיה היא תמחור, שולי רווח או מבנה החזרים, ולא היקף החוב. עסק שמרוויח ברוטו ומפסיד נטו לא צריך הליך משפטי אלא תיקון מודל. ההבחנה הזו היא ההבדל בין החלטה שמצילה עסק לבין החלטה שסוגרת אותו מוקדם מדי.

לא עוד הלוואה תסדר את זה, כי היא רק דוחה את המועד ומייקרת את היתרה. לא לחכות לרבעון טוב יסדר את זה, כי הזמן פועל לטובת הריבית ולא לטובתכם. וגם לא לפרוס את הכל מחדש יסדר את זה, אם המקור הוא פער מבני בין ההכנסות להתחייבויות. מה שכן מסדר הוא תמונה מספרית מלאה ואמיתית: כמה חוב יש, מול מי, בערבות של מי, ומה יכולת ההחזר הריאלית לשנתיים הקרובות. משם, ורק משם, ההחלטה בין הסדר חוב, שינוי מבנה מימון או הליך פורמלי הופכת לפשוטה.

אם אתם באזור הזה ולא בטוחים באיזה מסלול אתם נמצאים, מיפוי מסודר של החוב, הערבויות ויכולת ההחזר מבהיר את התמונה תוך שיחה אחת. אפשר להשאיר פרטים לשיחה קצרה ולעבור על המספרים יחד, או להתחיל מהבנת מבנה המימון והאשראי של העסק ומה עוד אפשר לעשות איתו לפני שנוגעים בהליכים. עסקים שנמצאים בשלב מוקדם יותר בדרך כלל מרוויחים יותר מליווי שוטף של מנהל כספים במיקור חוץ שמזהה את המגמה לפני שהיא הופכת למשבר.

התוכן במאמר זה הוא מידע כללי בלבד. הוא אינו ייעוץ משפטי ואינו תחליף לבדיקה פרטנית של הנסיבות שלכם מול איש מקצוע מוסמך. הסכומים הצמודים למדד מתעדכנים מדי שנה, ויש לאמת אותם מול הפרסום הרשמי של הממונה לפני כל פעולה. הנוסח המחייב הוא נוסח חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע״ח-2018.

שאלות נפוצות על חדלות פירעון ליחיד ולעסק